טוב לשמוע

כילד כבד שמיעה, כמעט ולא הכרתי ילדים כבדי שמיעה כמוני. הייתי הילד כבד השמיעה היחיד בביה"ס היסודי ובתיכון. ביקרתי מספר פעמים במועדון "הוד" של עמותת שמע המטפלת בילדים ובבני נוער חירשים וכבדי שמיעה, אך רוב הילדים שביקרו שם היו תלמידים ממסגרות השילוב, תיקשרו בשפת הסימנים ולא מצאתי איתם שפה משותפת. כך נשארתי לבד בין שני ה"עולמות" לא שייך לכאן או לשם.

התנדבתי לשירות מלא בצה"ל ולאחר השירות התלבטתי מה ללמוד. בעקבות המלצת הורי, נפגשתי עם פרופ׳ ג׳רי רייכשטיין, שהיה אז ראש החוג לחינוך ילדים כבדי שמיעה וחירשים במסלול לחינוך מיוחד באוניברסיטת תל-אביב. ג'רי הפנה אותי לארגון כש"ב, ארגון כבדי שמיעה שפעל בין השנים 1982 ל-1992. משרדי כש"ב שכנו אז בדירה קטנה ברח' הס בת"א, שם פגשתי את העובדת הסוציאלית של הארגון שסיפרה לי על זכויותי ועל האפשרות לרכוש השכלה במימון המוסד לביטוח לאומי.

בעקבות המלצתה, פניתי לביטוח הלאומי ונפגשתי עם עובדת השיקום, ששלחה אותי לאבחון במרכז לשיקום ואבחון מקצועי בתל גיבורים. שם עשו לי מבחנים פסיכוטכניים ומבחנים מעשיים (כמו למשל, לפרק ולהרכיב מנעולים). בסיום התהליך הציעו לי שני מסלולי לימודים: הנהלת חשבונות או פקידות מחסן ומשק: זאת אומרת – בחרו מקצועות שלא צריך לתקשר בהם עם הסביבה: הסתכלו על אי-היכולת ולא על היכולת!

הופתעתי, אך אמרתי לעצמי, אם זו ההמלצה ואם הביטוח הלאומי מממן, אז אולי הם צודקים. נרשמתי ללימודי הנהלת חשבונות בבי״ס "גינת" בת״א. בבוקר עבדתי במפעל ופעמיים בשבוע, בשעות אחה"צ, למדתי. אחרי שלושה חודשים של העברה מ'זכות' ל'חובה', הבנתי שזה לא בשבילי ופרשתי.

לאחר פניה מחודשת לביטוח הלאומי, אושר לי מימון לקורס גרפיקה ממוחשבת. את הקורס סיימתי בהצלחה, אך מעולם לא עסקתי בתחום באופן מקצועי.

אחותי, שהיא מעצבת פנים, המליצה לי ללמוד הנדסאות אדריכלות באורט גבעתיים. נרשמתי והתקבלתי ללימודים. לאחר כמה חודשים, כשראיתי שאני מתקשה במשימות שונות כגון בניית מודלים, ביקשתי פגישת התייעצות עם ראש המגמה, שלקח אותי לחדר בו מוצגות כל עבודות הגמר של הסטודנטים ושאל אותי אם זה מה שאני רוצה לעשות. השבתי בשלילה ופרשתי.

במקביל, קיבלתי הזמנות מארגון כש״ב להשתתף בפעילויות הארגון. לאור נסיוני העגום כנער בארגון "שמע", נמנעתי מלהגיע למפגשים גם כאן, עד שיום אחד קיבלתי הזמנה להשתתף בחוג ריקודי עם, שתמיד אהבתי. החלטתי לנסות את מזלי ולהגיע למפגש. במפגש שהתקיים בכש״ב, הופתעתי לגלות עוד אנשים כבדי שמיעה "כמוני": צעירים המרכיבים מכשירי שמיעה, שמדברים בשפה ה״אורלית״ ולא מסמנים. השתתפתי בכמה מפגשים כאלו ואז סיפרו לי שיוצאים לטיול סופשבוע. הצטרפתי לטיול ושם ממש הרגשתי שמצאתי את מקומי בקבוצת ה"שווים".

מתוך רצון ללמוד לימודים גבוהים ולהתקדם מבחינה תעסוקתית, החלטתי לערוך אבחון מקצועי מחודש. פניתי למרכז לאבחון מקצועי במשרד התעסוקה. שם פגשתי את היועץ התעסוקתי זאב אטרה, ששלח אותי לספריית המקצועות, הציע לי לעבור על כל המקצועיות האפשריים, לבחור עשרה מקצועות שמעניינים אותי, ולדרג אותם מ-1 עד 10. לשני המקומות הראשונים הגיעו לימודי קולנוע וטלוויזיה ולימודי גרפולוגיה. במקביל למשימה זו, נשלחתי ע"י היועץ התעסוקתי למבחנים פסיכוטכניים. בסיום התהליך, המליץ לי אטרה ללמוד קולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר בנגב או במכללת תל-חי בגליל העליון.

לאחר ביקורים בשתי המכללות, החלטתי להגיש מועמדות לביה"ס לקולנוע וטלוויזיה בתל חי. לאחר מבחני הקבלה ניגשתי למנהל מגמת הקולנוע, יורם הררי, ושאלתי אותו, האם כבדות השמיעה שלי תמנע ממני להשתתף בלימודים. הוא מצידו השיב: כאן זה לא קורס טיס. לא מקבלים אדם ללימודים על בסיס מדד רפואי. המבחנים הראו שאתה מתאים, אתה מוזמן להצטרף.

עברתי לגור בגליל, נרשמתי ללימודי הקולנוע, אותם מימנתי בעצמי ועשיתי הפסקה של כמה שנים מעולם כבדי השמיעה. בזמן הלימודים הצלחתי להתחבר, אולי בפעם הראשונה, לעולם השומע. אך לא פרשתי לחלוטין מכבדי השמיעה: מרבית הסרטים שלי עסקו בנושא. מאז החלה בעצם תקופה חדשה, בה שילבתי בחיי את שני העולמות.

לאחר לימודי הקולנוע, חזרתי להתגורר בעיר תל-אביב והתחלתי לעבוד במתנ"סים שונים כמדריך, כעורך וידאו וכרכז טלוויזיה קהילתית. החברה למתנ"סים הציעה לעובדים ומנהלים בחברה להירשם לתואר ראשון במסלול לחינוך בלתי פורמלי במכללת בית-ברל. הרגשתי שלימודים אלו יוכלו לקדם אותי מבחינה אקדמית ומקצועית ונרשמתי ללימודים. לאחר מספר חודשים הגשתי פנייה לביטוח הלאומי להנגשת מקום העבודה. נפגשתי עם עובדת השיקום, עו"ס רחל בוסתן, שליוותה אותי מאז באנושיות ובמקצועיות, שאמרה לי: אני רואה שבעצם לא מימשת באופן מלא את זכותך ללימודים, אולי תגיש בקשה למימון הלימודים? הגשתי בקשה שלשמחתי אושרה וסיימתי את הלימודים בהצלחה.

מוסר השכל: הסתכלו על היכולת – ability ולא על אי-היכולת – disability.