טוב לשמוע

הלן קלר, (1880-1968), היא אחת מהנשים הידועות בעולם, שהיתה אישה חירשת-עיוורת, שלמרות מגבלתה הצליחה לרכוש השכלה ולהפוך להיות סופרת ופעילה חברתית. 

המרכז לחירש-עיוור, הוקם בשנת 1989 על ידי עמותת "מכון בית דוד" ופועל למענם של אנשים החיים עם מוגבלות כפולה: חירשות ועיוורון. לפני כעשור פעל במרכז לחירש-עיוור חוג תאטרון, בהנחייתה של עדינה טל, שכתבה וביימה עבור החוג את ההצגה "אור שומעים בזיג זג". ההצגה, בה משחקים שחקנים חירשים-עיוורים, החלה להופיע בארץ ובעולם ונחלה הצלחה רבה.

לאחר זמן מה, החליטה הבמאית לייסד עמותה נפרדת לפעילות התיאטרון בשם "נא לגעת" והקימה בנמל יפו בית מרשים לתיאטרון ולצידו שתי מסעדות (קפה קפיש ומסעדת בלק אאוט), בהן מועסקים מלצרים חירשים ועיוורים. ההצגות שביימה נחלו הצלחה בארץ ובעולם. לפי אתר העמותה צפו בהצגות אלו 200 אלף אנשים. מספר מרשים בהחלט. מתוך חזון העמותה: "מרכז 'נא לגעת' הינו מקום מפגש בין אנשים חירשים, אנשים עיוורים ואנשים חירשים-עיוורים וקהל מבקרים רואה ושומע המקיימים דיאלוג על בסיס אומנותי, חוויתי, תרבותי ושוויוני באמצעות התיאטרון, בית הקפה, המסעדה, סדנאות ותכניות הדרכה".

אני בהחלט מברך על האפשרות שניתנה לאנשים החירשים-עיוורים לצאת מבדידותם הכפויה ולהפוך להיות שחקנים מן המניין בתיאטרון מקצועי ועל העלאת המודעות לנושא של הנכות הכפולה. בעיני יש משהו פטרוני ברעיון. את ההצגות מביימים אנשים שומעים. לאחר תקופת ההקמה, ולאחר מספר שנים של פעילות, הייתי שמח אם אנשים חירשים וחירשים-עיוורים ישולבו ככותבים, כבמאים וכמפיקים בתיאטרון. בנוסף, בקפה "קפיש" מועסקים מלצרים חירשים בלבד. מייצרים כאן "בועה" שלא מסייעת לאנשים החירשים לרכוש מקצוע לקראת שילוב אמיתי ואפשרות קידום למקומות תעסוקה נוספים. הייתי רוצה לראות במקום עבודה משותפת של אנשים שומעים וחירשים ושיתאפשר לאלו שצברו נסיון כעובדים מקצועיים, להשתלב לאחר זמן ההכשרה גם כעובדים בשוק החופשי.

בשנים האחרונות מצויה העמותה, כמו עמותות רבות בישראל, בקשיים פיננסיים. קשה מאד לקיים אמנות, ובוודאי קשה לקיים אמנות עם צורכי הנגשה כל כך מרובים ויקרים (כל שחקן חירש-עיוור מלווה במתורגמן אישי צמוד). יתכן והגיע הזמן, בשילוב עם תכנית הבראה וקיצוץ בשכר המנהלים, לחשוב מחדש על החזון. שאלות רבות עולות כאן: מי מנהל בפועל את העמותה? מי קובע את מטרות העמותה? האם האנשים החירשים או החירשים-עיוורים מעורבים בקבלת ההחלטות ובניהול העמותה? מדוע נוצר הפיצול בין שתי מסגרות שמטפלות באנשים חירשים-עיוורים (גם כך מספרם נמוך מאד) ומה הקשר בין העמותה לבין עמותות נוספות ומשרדי הממשלה הפועלים בתחום?