אני גאה בהיותי בוגר מיח"א. הגעתי למיח"א ת"א בגיל 3 ושם למדתי להשתמש במכשירי שמיעה, לקרוא ולדבר. גם כבוגר שמרתי על קשר קרוב עם מיח"א ושמחתי להיות קרוב למנהלי מיח"א בשנים האחרונות, כבוגר, כקולגה וכשותף לצוותי עבודה וחשיבה שונים.
מיח"א ת"א והמרכז נוסד בשנות ה-50 ע"י ד"ר עזרא קורין בסיוע ארגון הג'וינט. מנהלו המקצועי הראשון של מיח"א היה פרופ' ג'רי רייכשטיין. מתקופתי כילד במיח"א אזכור תמיד את אתל כהן, שהיתה המנהלת המקצועית ואיך הראתה לי את מכשיר השמיעה שלה ובכך נתנה לי תחושת שייכות ואת רינה סירוטקין, מורתי לחיים.
עם היווסדו, נבחר השם מיח"א: מחנכי ילדים חירשים-אילמים. עם התקדמות השיקום וההכרה שהחירשים אינם אילמים, הוחלט לא להשתמש במונח חירש-אילם ולכן הורידו את הגרשיים משם העמותה (אך האות א' נשארה). לאחרונה הוחלט לשנות את שם העמותה ל"מרכז מיחא" ובמקביל לשינוי השם החליטו בת"א לפרוש מהמועצה הארצית של מיח"א, שהוקמה לפני כמה שנים במטרה לרכז פעילות, בעיקר מול יום ההתרמה ולבצע פעילויות משותפות לסינגור ולגיוס משאבים. כיום יש כמה עמותות שונות בשם מיח"א, וביניהן הסניפים/העמותות בת"א, בחיפה, בירושלים ובבאר שבע.
גם מיחא עצמו מחולק בעצם לשניים. חטיבת גיל הרך (באחריות משרד הרווחה) וחטיבת קדם יסודי (באחריות משרד החינוך).
אין ספק שמיחא זה סיפור הצלחה. בלעדי מיחא, אני ורבים אחרים אחרים לא יכלו להיות משולבים בחברה השומעת. אך רצוי וכדאי לשאול: עם ארגון כה מפוצל, מי מחליט על המדיניות? מי "מנווט" את הקשר בין המיחאות, איך מתבצע המעבר לשמע ומי מתכלל את המדיניות מול משרדי הממשלה?
לפני כמה חודשים ציינו במיחא ת"א את שנת ה-60 לארגון. בפתח אולם הכנסים התייצבו מספר צעירים חירשים וחילקו עלוני מידע עם שאלות לגבי מודל השיקום השמיעתי, והציעו לעשות חשיבה מחודשת על קבלת שפת הסימנים כמודל נוסף להתפתחות שפתית ולחיזוק דימוי עצמי חיובי. אלו שאלות טובות שכדאי לתת עליהם את הדעת: האם יש בלעדיות לשיקום השמיעתי ולחינוך האוראלי, או שיש גם פתיחות לקבל את שפת הסימנים? האם יש שילוב בין הילדים החירשים והילדים כבדי השמיעה במיחא?
(*) התמונה לקוחה מתוך אתר הג'וינט http://www.jdc.org.il. איני יודע מי הילד בתמונה, אך אני די בטוח שהמורה כאן היא אתל כהן.
טוב לשמוע 
להשאיר תגובה