דייויד הוקני (David Hockney) נולד בשנת 1937 הוא אמן בריטי המתגורר בקליפורניה, ארצות הברית. נחשב אחד האמנים המודרניים האהובים והחשובים ביותר. מצייר בצבעים חיים ומלאי הבעה, ועוסק גם בצילום, או בעצם בקולאז' של צילום.
התפרסם מאד סביב סדרת ציורי בריכות השחייה בלוס אנג'לס, ביניהן הציור "A Bigger Splash" והציור "דיוקן של אמן (בריכה עם שתי דמויות)" משנת 1972, אשר נמכר בשנת 2018 במחיר שיא של 90 מיליון דולר – שהיה אז המחיר הגבוה ביותר ששולם אי-פעם ליצירה של אמן חי (השיא נשבר מאז).
בשנת 2021 פרסם הוקני טור על חייו כאדם חירש. הנה לפניכם קטע מהמאמר.
על חירשות – אי היכולת לשמוע משנה לחלוטין את הדרך שבה אתה תופס את העולם,
מאת דיוויד הוקני
לא הרבה אנשים שומעים על חירשות. אלה שאולי צריכים ממילא לא שומעים, ובעלי שמיעה תקינה אינם מוטרדים מכך. כתוצאה מכך, אין הרבה אזכור לנושא בספרות או בתקשורת.
הבעיה היא כי יש מספר הולך וגדל של אנשים חירשים. כיצד אני יודע זאת? לפני 30 שנה, הייתי צריך ללכת לבית מרקחת מסוים ברחוב בייקר בלונדון רק כדי להשיג את הסוללות למכשירי השמיעה שלי. כעת יש שלוש חנויות שמוכרות מכשירי שמיעה ברחוב הראשי של קנזינגטון בלונדון. ובכן, מישהו בטח קונה אותם.
כאשר קיבלתי את מכשירי השמיעה הראשונים שלי בשנת 1979, נאמר לי שאיבדתי 20% מהשמיעה שלי. אבל עכשיו זה הרבה יותר גרוע. הסיבה שהתקינו לי אותם היא שלימדתי שבוע בסן פרנסיסקו, ובאותו סופשבוע היה לנו סמינר והבנתי שיש לי קושי גדול לשמוע אנשים מאחור (בעיקר קול גבוה של נשים). זה הניע אותי לגשת לעשות בדיקת שמיעה, שם נאמר לי שיש לי בעיה בשתי האוזניים. ברגע שקיבלתי את מכשירי השמיעה, אנשים שמו לב שאני הרבה פחות זעפן.
אבי הפך לחירש מאוד בגיל 40 ולאמי הייתה שמיעה תקינה. אני זוכר מתישהו בשנות החמישים כשכולנו אכלנו ארוחת צהריים של יום ראשון סביב השולחן. האזנו לתוכנית ברדיו בה השמיעו יצירות מתקליטים לחיילים בגרמניה. הם ניגנו את "מארש החתונה" של מנדלסון מתוך "חלום ליל קיץ". "הו, אתה זוכר את זה, קנת'?" אמרה אמי לאבי. כולנו הסתכלנו עליו. הוא קם וניגש אל הרמקול והקשיב בקשב רב זמן מה ואז הכריז: "הו כן! זו היצירה "אורות הבמה" (LimeLight) של צ'רלי צ'פלין ." (צ'פלין הלחין את המוסיקה של הסרט. ע.ג.)
כולנו צחקנו, ואמי נראתה מבולבלת. גם אחותי חירשת מאוד, וכעת גם כמה מהאחיינים והאחייניות שלי. החירשות שלי, כך אומרים לי, היא תורשתית.
אף פעם לא אהבתי מוזיקת רקע. מוזיקה בשבילי חייבת להיות בחזית. אני אף פעם לא מנגן מוזיקה כשאני מצייר. נהניתי ללכת לקונצרטים ולאופרה כי היה לזה צליל לא-אלקטרוני. נהגתי להשמיע מוזיקה במכונית שלי, האחרונה היתה בעלת שמונה רמקולים, אבל אם הנוסעים רצו לדבר, כיביתי את המוזיקה. הנסיעה מלונדון לברידלינגטון אורכת כארבע שעות והיינו משמיעים הקלטה של גיאורג שולטי של האופרה "טנהויוזר" – יצירה מושלמת לנסיעה של 80 מייל לשעה על הכביש המהיר. אני ממליץ.
מסעדות ופאבים נפטרו מהמעשנים – אבל אני חושב שהם פינו את המזהמים הלא נכונים. המזהם האמיתי עבורי הוא רעש. אה, אתה חושב, למה רעש צריך להיות בעיה עבור אנשים שלא שומעים? אצלי הבעיה היא בהירות, לא עוצמה. אם אדם עם שמיעה תקינה נכנס לחדר צפוף שבו כולם מדברים, הוא יכול להתעלם מרעשי הרקע ולהתמקד באדם המדבר אליו. איבדתי את היכולת הזו לפני 40 שנה; אני שומע רק רעש אחד שגורם לי לעזוב את החדר כמה שיותר מהר.
ויתרתי על ביקורים במסעדות בלוס אנג'לס עוד לפני איסור העישון, בגלל הרעש. חלק מהמסעדות רועשות להפליא, במיוחד אלה עם מעט ריהוט רך והרבה מראות ומשטחים קשים. אני לא יוצא הרבה, ומבקר בבתים של אחרים רק אם הוזמנו לא יותר משמונה אנשים – ואני יכול לעשן. אני מעדיף להיות בבית, עם כמה אורחים בודדים, או בלעדיהם. ברגע ששני אנשים מתחילים לדבר יחד, ואז עוד שניים מצטרפים, אני פורש לחדר השקט שלי בכדי לקרוא. בספר אני יכול לשמוע כל מילה.
הדבר הטוב היחיד בחירשות שלי הוא שזה גרם לי לתפוס את החלל בצורה שונה לגמרי. כמו שאדם עיוור מתמצא בסביבה בסיוע השמיעה שלו, כך גם אדם חירש תופס את הסביבה בצורה שונה. כמובן שהיות אמן עזרה לי לזהות זאת.
נאלצתי לארגן את חיי עכשיו קצת אחרת. אני ממש לא רוצה ללכת לשום מקום שבו יהיה חדר צפוף. אז אני נמנע מהשתתפות באירועי פתיחה, חללים שיכולים להיות ממש גרועים מבחינה אקוסטית. אני ממש בסדר כי יש לי מטרה בחיים; אני יכול לצייר ולצייר בשקט ימים על גבי ימים. אנשים חירשים אכן נוטים להיות די מבודדים, מכיוון שזה קשה להקשיב למה שאחרים אומרים.
אז מה יהיה עם כל אותם אנשים שיאבדו את שמיעתם? בעיני זו עשויה להיות בעיה גדולה בעתיד, במיוחד עבור מלצרים העובדים באותן מסעדות רועשות.
לטור המלא (באנגלית) בקישור: https://unherd.com/2021/06/on-deafness/
טוב לשמוע 
להשאיר תגובה