טוב לשמוע

השחקנית גילי בית הלחמי, אישה שומעת, פירסמה לאחרונה קליפ בהשתתפותה, בו היא מבצעת ב"שפת הסימנים" את השיר "שחקי שחקי" (אני מאמין) שנכתב על ידי שאול טשרניחובסקי ומבוצע קולית על ידי הזמרת רונה קינן, הקליפ, המצולם על רקע אירועי "הפגנות בלפור" זכה לצפיות רבות.

הקליפ זכה לביקורת מאת רבים בקהילת החירשים הישראלית, ביניהם מובילות ומובילי דעה כמו ננה בר, אל-עד קניגסברג כהן ועוד, אשר מחו על התרגום הקלוקל של השיר לשפת הסימנים, על ניכוס השפה על ידי אדם שומע, שאינו מתורגמן מקצועי, ועל כך שהשחקנית, ולא בפעם הראשונה, לא התייעצה עם אנשים חירשים לפני צילום הקליפ.

מדבריה של ננה בר:

"ההיסחפות אחר הקליפ של גילי בית הלחמי ושות' מעציבה, מביכה, מקוממת וגם צבועה. אתם הקהל הנאור שלא היה מסכים לכנס על מעמד האישה שהדוברים בו הם רק גברים, מתמוגג מנחת והולך שבי אחר העיוותים כי הוא לא יודע שפת סימנים".

…"די לתפוס טרמפ על שפת הסימנים ולהתחזות. זה בדיוק כמו בלאק פייס. כבוד לשפה, הוא כבוד האדם ותרבותו. עבדנו במשך דורות למרות הדיכוי ושלילת השפה כדי ליצור את השפה על חוקיה וכלליה, על המבנה התחבירי העצמאי. אולם באים ובאות אנשים שלא יודעים את השפה עושים ממנה ג'יבריש שמאיין את הערך הלשוני של השפה. ורוכבים על השפה בדרך לתהילת הלייקים השקרית".

לפוסט המקורי של ננה בר, בפייסבוק: לחצו כאן.


פורסמו מספר מאמרים על מחאת החירשים, בין היתר באתרים Onlife, מאקו ו"את".


המקרה של סטיבן טורנס

בואו ותכירו את סטיבן טורנס, אדם שומע, אשר לפני כמה שנים פירסם גם הוא מספר קליפים בהם הוא מבצע בשפת הסימנים האמריקאית שירים פופולריים, וזכה למיליוני צפיות.

בספטמבר 2014 פרסם מאמר בשם "על האתיקה של האמנות 'שלי'". (On the Ethics of “My” Art).

המאמר ארוך מאד ואביא כאן חלקים ממנו בתרגום חופשי.

כך כותב טורנס: רבים מחברי קהילת החירשים בארצות הברית העלו ביקורת משמעותית על הסרטונים שאני מפיק ובאופן ספציפי טענו כי:

1. שפת הסימנים שלי (ASL – שפת סימנים אמריקאית) מאד לא מיומנת.
2. בקשתי לתמיכה כספית במימון הקליפים מהווה ניצול של תרבות החירשים.
3. השימוש בASL באמנותי הוא פוגעני ומהווה ניכוס תרבותי.

לאחר שקראתי עשרות מאמרים ומאות הערות על מחלוקת זו לאחרונה, ברצוני לשתף במחשבותי ולשתף במה שאני מתכנן לעשות:

במהלך לימודי בקולג', התוודעתי לשפה ולמדתי על המאבק ללגיטימיות בשימוש בשפה ועל מאבקים שונים, ביניהם "Deaf President Now – המאבק למינוי נשיא חירש לראשות אוניברסיטת גלודט". במהלך לימודי נחשפתי גם לסרטונים שונים כמו סרטוני היוטיוב של אליסון טאונסנד. הוקסמתי מההדמייה של הצליל ומהיכולת לעצב שירים באופן ויזואלי כצורת אמנות. הוספת הממדים הויזואליים העשירים הללו העלו אצלי חוויה חדשה ביותר – לראות ולשמוע את המוסיקה בבת אחת. זו היתה עבורי צורת אמנות נפלאה וחדשה.

התאמנתי על ה-ASL שלי, אבל כמו כל שפה, צריך הרבה תרגול בכדי לדבר באופן שוטף. תרגום לביצועי שירים שונה מתקשורת בזמן אמת. בסרטונים השתדלתי לתרגם כמיטב יכולתי ונפגשתי בקביעות עם מתורגמן איתו עבדתי בכדי לתרגל את ה-ASL שלי.

תקופה ארוכה בחרתי לא ליצור רווח מערוץ היוטיוב שלי, בעיקר כי שנאתי לראות מודעות בסרטונים של אחרים. חוץ מזה, זה היה בשבילי תחביב וכתלמיד קולג' היה לי יותר זמן להפקת הסרטונים.

כשחזרתי לאחרונה לתרגם שירים, המצב היה שונה. כבר עבדתי במשרה מלאה ובמקביל גם התנדבתי. הזמן והמשאבים שלי היו מוגבלים. רציתי שהסרטונים יהיו איכותיים, עם תאורה טובה, סאונד ועריכה. כאשר שקלתי כיצד זה יוכל להתאפשר, הפתרון שמצאתי היה לשלם לאולפן הפקות מקצועי. אך כדי לממן זאת, היה נדרש לגייס כסף.

בין התגובות שקיבלתי היה מאמר מאת אליס וויטוורת, (Elise Whitworth), אישה חירשת, עיתונאית לשעבר ופעילה למען זכויות הקהילה, שהגיבה לסרטוני "Sign along" של בני הזוג פול סירימרקו וטינה קליבלנד (Paul Sirimarco & Tina Cleveland), אשר גם הסרטונים שלהם הפכו לפופולריים מאד.

בני הזוג פתחו בקמפיין גיוס המונים בכדי לממן הפקת סרטונים ובשל כך קיבלו ביקורת מקהילת החירשים בארצות הברית, בטענה שהיה עליהם לקדם אנשי בידור חירשים וכבדי שמיעה שמנסים לעשות זאת למחייתם, במקום לקדם את עצמם. פול וטינה הגיבו בתחילה בניסיון למחוק פוסטים "שליליים" בדפים החברתיים שלהם ולחסום את המשתמשים שביקרו אותם, אך לבסוף ביטלו את פרויקט גיוס ההמונים.

עבור רבים מהמעריצים השומעים של פול וטינה, היה קשה להבין מדוע מעשיהם של בני הזוג מהווים בעיה. למדתי, שלמרות שטינה הוסמכה כמתורגמנית, רבים מבני קהילת החירשים ראו בפעולות אלו בניצול של הפופולריות שלהם למטרות רווח כספי שלא הועיל במפורש לקהילת החירשים, ואשר הם חייבים את התהילה שלהם לשימוש ב-ASL.

אחד מהמגיבים אמר "אנחנו לא צריכים שאנשים ילמדו יותר אנשים לאהוב ASL. זה לא מה שאנו החירשים רוצים. מה שאנו צריכים שאנשים יבינו ש-ASL זו שפה אמיתית, וייתייחסו אליה יותר ברצינות"… "אנו אנשים חירשים מסמנים, ואני ביניהם, בעלי תארים מתקדמים בבלשנות ובדקדוק, השתתפנו באינספור שעות אימונים ועבדנו קשה כדי לדעת איך ללמד את השפה, להבין את ה-ASL כשפה. יש מומחי ASL שעובדים קשה איך לשתף את השפה עם אנשים שומעים. אנו לא צריכים שאנשים שומעים ילמדו את השפה מצפייה בסרטונים גימיקיים ביוטיוב שגורמים לאנשים לחשוב שASL זה משהו מגניב – משהו כמו 'שעשוע למסיבות' ".

עבורי, אומר טורנס, זה היה "אגרוף בבטן". אנשים שומעים רבים הגנו על פול וטינה בטיעונים בנוסח: "ASL לא שייכת לקהילת החירשים", או: "תסתכלו על כל האנשים שלומדים את שפת הסימנים בזכותם", או: "הסרטונים האלה משמחים כל כך הרבה אנשים!". הבעיה עם טיעוני-הצדקות אלו אינה הטיעונים עצמם, אלא מי טוען אותם: אנשים שומעים מחוץ לקהילת החירשים.

כל המצב הזה, אומר טורנס, הביא אותי לצלול לתוך הנושא. מהסיבה הבסיסית בה התחלתי לתרגם שירים, האהבה המקורית שלי לוויזואליות של מוסיקה, אם אני נאמן לעצמי כאמן. עכשיו אני מבין שעשיתי טועת בכך שפעלתי בצורת האמנות הראשונה שעבדה לי טוב, ולא הטלתי ספק בתוצאות של פעילות זו לאורך זמן.

עמדו בפני שלוש אפשרויות: להתחיל ללמוד שפת סימנים בצורה מקיפה, שמשמעה שנים של הכשרה לתרגום, או להפסיק להיעזר במימון המונים כי הסרטונים שלי הם תחביב או להפסיק עשייה זו לחלוטין.

לאחר מחשבה, אומר טורנס: הבנתי שתרבות החירשים אינה זקוקה לי בכדי להצליח, יש אמנים רבים כמו שון פורבס, קית' וואן, אוסטין אנדריוס ואחרים שמייצרים תוכן מבדר ומלמד. הם גדלו בעולם החירש ויכולים להפיץ את התרבות הזו הלאה. אני מודיע הנני מפסיק את פעילותי האמנותית הזו.


אסיים באיור נהדר של אל-עד קניגסברג כהן, שמפורסם כאן באישורו.

לאיורים נוספים של אל-עד – בעמוד האינסטגרם שלו.

קישור למאמר של טורנס (באנגלית), כאן.

לפוסט מעניין בעברית בבלוג "דגש קל" על ביצועי שפת סימנים לשירים, כאן.