טוב לשמוע

שליטה, יעילות וייצוגיות: ה-DPN בראי הפרשנויות

מאת בועז אחד העם

אחד האירועים המשמעותיים בתולדות קהילת החירשים בארה"ב הוא ה-DPN (נשיא חרש עכשיו – Deaf President Now). במהלך שבוע בחודש מרץ 1988, הפגינו ומחו סטודנטים וסטודנטיות מאוניברסיטת גלודט בארה"ב בדרישה למנות נשיא/ה חירש/ת לאוניברסיטה הידועה כאוניברסיטה היחידה בעולם לחירשים. האירוע מתואר בדרכים רבות: חלקן גרנדיוזיות המהללות את המאבק ומייחסות לו שינוי עולמי, חלקן מזלזלות ומתייחסות לפעולה כאל אירוע פוליטי פנימי שהחמיץ את העיקר. אתייחס לשני הקצוות כדי לבאר את הרעיונות מאחורי שתי הגישות ואז אציע את גישת האמצע ואת פרשנותי לאירוע:

הגישה הראשונה, הרואה במאבק ובהצלחתו אירוע עולמי, מתבססת על הרעיון של שליטה. נשיאי אוניברסיטת גלודט מיום היווסדה היו שומעים. החשיבות של שליטת האנשים השומעים על האנשים החירשים היא חשיבות סמלית-היסטורית המוטבעת בצורה עמוקה מאז ועידת מילאנו ב-1880. בוועידה זו נקבע כי שיטת הלימוד האוראלית היא העדיפה על פני שפת הסימנים. מי אם לא האנשים השומעים הם הראויים לקבוע ולהשליט את השיטה האוראלית על האנשים החירשים? על כן, המסורת האוראלית והשליטה בחירשים הפכו לעובדה במשך למעלה ממאה שנים. בעקבות מאבקי זכויות האזרח בארה"ב (בעיקר האפרו-אמריקנים והנכים אשר תבעו הכרה ושוויון), נוצר שינוי תודעה בקרב הסטודנטים/יות החירשים/ות בגלודט. ארבעה מנהיגי סטודנטים פתחו במאבק שאליו הצטרפו אנשים חירשים בוגרי האוניברסיטה, חברי צוות והקהילה אשר יחד סגרו והשביתו כליל את האוניברסיטה, ויצאו למאבק ציבורי במוסדות המימשל הפדרלי. המאבק נחל הצלחה: המועמדת השומעת והדירקטוריון שבחר בה, התפטרו ולראשונה התמנה כנשיא אדם חירש. שני צעדים אלו הם סמל למאבק עולמי שבו העולם (השומע) הסיט את עיניו מהחדשות הרגילות וראה את קבוצת החירשים כקהילה מאוחדת עם תביעה לזכויות על בסיס תרבות החירשות. העולם החירש התבונן באירוע וראה כי אפשר אחרת. מאותו רגע השינוי בשני העולמות הוא בלתי נמנע: לא ניתן להתכחש לקיומה של קהילה חירשת והלגיטימציה הפוליטית והמוסרית שהצדיקה שליטת שומעים בחירשים קרסה.

הגישה השנייה, הגישה המזלזלת באירוע, מתבססת על רעיון היעילות. הנשיאה השומעת שהדירקטוריון בחר הייתה בעלת ניסיון מוכח בהובלת אוניברסיטאות להצלחה אקדמית ופיננסית. היא גם באה עם מוכנות ללמוד שפת סימנים. המועמד החירש, קינג ג'ורדן, היה פסיכולוג ללא ניסיון ניהולי. לבחור אותו על בסיס החירשות זה לא רק לא יעיל, זה גם טיפשי – צעד שנוגד את הדרך בה על החירשים ללכת: הדרך להצטיין ולהשתלב בחברה השומעת. צעד זה אינו יעיל, לא רק משום שהמועמד החירש אינו ראוי, אלא גם משום שהבחירה במאפיין הסינון שאותו דרשו המפגינים והמפגינות (החירשות) אינו המאפיין היעיל לטובת התפקיד. מאפיין יעיל הוא למשל ניסיון ניהולי, או קשרים בהבאת תורמים וכו'. להפוך את מאפיין הבחירה הראשון (והמרכזי) במועמד על בסיס שמיעה זה דבר אבסורדי. במובן זה האבסורד המגוחך היה מסוג האבסורדים שבהם הפגינו היפים מעשני סמים נגד מלחמות או נשק גרעיני (כאשר היעילות של נשק גרעיני במניעת מלחמה הוא "עובדה") או אפרו-אמריקנים לקראת סוף המאה-העשרים המשיכו לדבר על העבדות כעל הסיבה המונעת מהם להצליח באמריקה.

בין שתי הגישות הקיצוניות, היו דרכים רבות נוספות שבהן ראו המפגינים/ות, הקהילה החירשת, הממסד האוניברסיטאי, הממסד הפוליטי, הציבור הרחב ועוד הרבה משתתפים וצופים אחרים את האירוע. ההסכמה הכללית, הקונצנזוס, היא שהקהילה החירשת הפכה מפסיבית לאקטיבית ודרשה כי קולה ייספר בהחלטות שנעשות לגביה בצורה שמעוררת הערצה בהיסטוריה של החירשות בעולם. הבחירה במועמד החירש לא פגעה בגלודט אלא נהפוך הוא, קידמה ופרסמה את האוניברסיטה בארה"ב ובעולם והפכה את קינג לכוכב בעולם עם הנאום בו אמר “חירשים יכולים לעשות כל מה ששומעים יכולים לעשות, חוץ מלשמוע.”

מההיבט שלי כפילוסוף חירש יש ל-DPN משמעויות רבות. אתרכז בשתיים עיקריות: הראשונה היא המעשית: ה-DPN הפך לסמל מיתולוגי שלא ניתן לשחזור בארה"ב – העולם כיום הוא אפור ולא שחור ולבן (אנשים שומעים מול אנשים חירשים). כך, למשל, ההחלטה לבחור ביורשת לג'ורדן שהיא שמ"ח (שומעת חלקית או כבדת שמיעה) שאינה מסמנת בצורה מושלמת הייתה החלטה שנעשתה בגיבויו של ג'ורדן עצמו. המחאה שנוצרה בעקבות ההחלטה לא הצליחה ואחת הסיבות לכך היו שאנשים חירשים רבים היו מעורבים בהחלטה עצמה. על כן, בארה"ב לכל הפחות, נשבר סדר העולם הישן, וסדר היום החדש מציב אתגרים פוליטיים מורכבים ביותר. מההיבט התיאורטי, ההתייחסות שלי היא לרעיון הייצוגיות: התובנה שהייצוג של הדברים הוא לעתים יותר משמעותי מהדברים עצמם. ייצוג הזהות החירשת יותר חשוב מאשר ביצוע התפקיד הביורוקרטי עצמו. איך הקהילה החירשת מייצגת את עצמה ואיך היא מקבלת ייצוג במוסדות השונים ובעין הציבור, יכול להיות יותר חשוב ממה שהקהילה החירשת עושה במציאות או מה נעשה במוסדות השונים ובציבור. זאת משום, בצורה הפשוטה ביותר להבנה, הייצוג מאפשר הגמשת סטריאוטיפים (דעות לא מבוססות). הייצוג החיובי מאפשר שינוי דעות מבלי לנסות ולשנות את הדעות בצורה ישירה (חינוך, הענשה, וכו'). הייצוג מאפשר השקעה מועטה וצפי לקצירת רווחים מרבית: כל אדם חירש בארה"ב נהנה מה-DPN בכך שהייצוג של ג'ורדן כנשיא חירש לאוניברסיטה לחירשים נתן לגיטימציה לשפוט את אותו האדם החירש בצורה חיובית. זאת במקום השיפוט השלילי הסטראוטיפי הכללי. הייצוגיות היא אם כן כלי חברתי-פוליטי אשר מתאים לפסיכולוגיה של הדמוקרטיה: עלינו להתעקש שיהיה ייצוג לאנשים החירשים לא רק כדרך לביטוי האוטונומיה שלנו, אלא גם כי זו הדרך הכמעט אוניברסלית שבה החירשים יוכלו לשנות תודעות שליליות מבלי להידרש למבחן תוצאות (שמראש מוטה נגד החירשים)… בכך ה-DPN הוא אירוע מופת המדגים את החשיבות של רעיון הייצוגיות והשלכותיו על קהילה שלמה ואף על העולם…