טוב לשמוע

אני פעיל בתחום האנשים עם מוגבלות בכלל ואנשים כבדי שמיעה וחירשים בפרט, כבר יותר מעשרים שנה: פעיל בקבוצת הצעירים בכש"ב (ארגון כבדי שמיעה שפעל בין 1982-1992), מייסד ועורך "פקסעיתון" (שפעל בין 1997-2000), ממייסדי ארגון בקול (ארגון כבדי שמיעה ומתחרשים שנוסד בשנת 1997), מנכ"ל הארגון בין השנים 2009-2013) ומיוזמי הקמת הקואליציה של ארגוני החירשים וכבדי השמיעה, בה חברים כל תשעת הארגונים הארציים: אגודת החירשים, אי.וי, בקול, המכון לקידום החירש, המרכז לחירש-עיוור, מיח"א, שמע, שמעיה ושמע קולנו.

לאחרונה הזמינו אותי קבוצה של צעירים אקטיביסטים חירשים להרצות בפניהם על הפעילות של ארגון בקול, על קואליציית הארגונים ועל הקשר בין העמותות למדינה. ככל שהעמקתי וחשבתי על הנושא, הבנתי שמצבם הפוליטי של האנשים החירשים וכבדי השמיעה לא הוטב בשנים אלו, אלא אפילו הורע. חשבתי שיהיה נכון לשתף גם אתכם במחשבות האלו ולנסות לחשוב על כיוונים אופטימיים יותר.

מצד אחד יש שיפור במצבנו בתחומים רבים, בעיקר בתחומים הטכנולוגים והחקיקתיים: נוכל למנות, בין היתר, את המימון של שתלי השבלול לאנשים מעל גיל 18, את הגדלת המימון של מכשירי השמיעה לאנשים מעל גיל 65, את השימוש ההולך ונרחב באבזרי עזר לשמיעה, את חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, את תקנות נגישות השירות שנכנסו לאחרונה לתוקף, את העובדה שבזכות חוק הכתוביות ושפת הסימנים כמעט כל התכניות בטלוויזיה מלוות בכתוביות ועוד.

אך מצד שני, דווקא לאור כל ההצלחות הללו, המצב של האנשים החירשים וכבדי השמיעה הוא הגרוע אי פעם. אין יצוג פוליטי משמעותי לאנשים החירשים וכבדי השמיעה, אין התייחסות מספקת מטעם המדינה לנושא, אין כמעט מנהיגות צעירה שרוצה לעשות שינוי ובכלל הקהילה חלשה, לא נשמעת ומדוכאת. מדוע זה המצב ומה גורם לכך? האם אפשר לשנות את המצב? על כך ועוד בפוסטים הבאים.

בפוסט הבא: "שמע".